סיפור הלידה של רומי

סיפור הלידה של רומי…

יום רביעי, 31/12/08, בשמונה בבוקר – בדיקה “שגרתית” במיון של בית חולים – שבוע 41.

הבדיקות יצאו תקינות – אין חלבון בשתן, אין צירים ויש מחיקה של 80%. הבדיקה של הרופא הראתה שהפקק הרירי מתחיל להשתחרר…והוא אמר לי שהוא חושב שאני אחזור היום בלילה או מחר בבוקר…

חזרנו הביתה ופשוט חיכינו…

הצירים הגיעו אחה”צ באופן בלתי סדיר ואחרי חצות הם כבר היו סדירים והגיעו כל 20 דקות…15 דקות…ואז לקראת הבוקר…כל 30 דקות…

יום חמישי, 1/1/2009, ב- 12:00 בצהריים סיימתי לאכול…קמתי מהספה ואמרתי לבן הזוג “אופס”…”היתה לי ירידת מים”…הכרזתי בקול שאני הולכת להתקלח (בתמימותי חשבתי שירידת מים זה משהו שבא ונעלם…) ובינתיים בן הזוג אירגן את הדברים האחרונים ויצאנו מהבית…

המשפט האחרון שאמרתי היה “אתה יודע שפעם הבאה שניכנס הביתה זה יהיה עם עוד תוספת קטנה והחיים לא יראו אותו הדבר?!”

הגענו לבית החולים ב- 13:00 ואז שוב הפרוצדורה הידועה…בדיקת שתן, חיבור למוניטור ובדיקת רופא…כשהגענו לבית החולים גם הבנתי שירידת מים זה תופעה שממשיכה וממשיכה וממשיכה…. הפעם, להבדיל מהבדיקות האחרות, לא יכולתי לשבת בשקט…הלכתי כל הזמן…בגלל הצירים…

אחרי בדיקת רופא ראו צירים לא סדירים ומחיקה של 90%. החליטו לאשפז אותי להשגחה של 24 שעות בגלל ירידת המים….ניגשתי לבן הזוג עם הטופס אשפוז ואז ירדו לי כמה דמעות…כנראה רק אז הבנתי שמכאן אין דרך חזרה…

התמקמנו באשפוז ב- 14:00….היו איתי הבן זוג ואמא שלי…הצירים הלכו והתחזקו…

בסביבות 17:30 כבר לא יכולתי לסבול את הצירים ורציתי לראות אם יש פתיחה…ומה אפשר לעשות כדי שלא יכאב…בן הזוג לקח אותי שוב למיון ושם ראו פתיחה של 1.5 ס”מ…שאלתי מתי אפשר לקבל זריקת אפידורל ואמרו לי שרק בפתיחה של 3 ס”מ….שאלתי אם יש משהו אחר בינתיים….ואז אמרו לי שיש את זריקת הטשטוש (שכחתי איך קוראים לה…). אמרתי שאני אחשוב על זה וחזרנו לאשפוז…

ב- 23:00 החלטתי לקחת את הזריקה…אני חייבת להגיד שהמשכתי להרגיש את הצירים באותה רמה…למרות שבן הזוג מתעקש שהזריקה באמת השפיעה והייתי “רגועה” יותר…

בסביבות 02:00 לפנות בוקר שוב מצאנו את עצמנו במיון…הרופאה התורנית בדקה את הפתיחה שלי…כי בשלב הזה התעקשתי על אפידורל…הפתיחה היתה 3 ס”מ ומצאנו את עצמנו בחדר לידה…

הבעיה בשלב הזה היתה….הכאבים של הצירים…וגם שהייתי צריכה לקבל עירוי נוזלים לפני האפידורל….40 דקות עיכוב לאפידורל…ואז הגיעה המרדימה, סובבה אותי על הצד ונתנה לי את הזריקה….בערך אחרי 15 דקות, 20 דקות הזריקה התחילה לעבוד…השעה היתה בערך 04:00….

מהשלב הזה הכל נראה אחרת…

ב- 05:00 בבוקר, 2/1/2009 היתה החלפת משמרת וקיבלנו את המיילדת המדהימה.

הספקתי לנמנם בין בדיקה לבדיקה…בין הזוג שלי היה איתי לאורך כל הדרך…ולא הרגשתי את הצירים בכלל…(גם לא הרגשתי את הרגליים – אבל זה בגלל הזריקה…).כשבאו לבדוק אותי, כל הזמן מצאתי את עצמי מתנצלת שאני לא יכולה להזיז את הרגליים לבדיקה…

המיילדת אמרה לנו שהמוניטור לא כ”כ מצא חן בעיני הרופא והוא שוקל להתערב בזירוז הלידה…

היא היתה נגד…היא אמרה שלדעתה לא צריך להתערב…אבל, שבשעה 10:00 יגיע הרופא התורן ואם הלידה לא תהיה עד אז…הוא בטח יחליט לזרז אותה…

ב- 8:00 היתה פתיחה מלאה ואז התחילה הלידה…אמרו לי ללחוץ בכל ציר….אבל לא הרגשתי את הצירים…רק שמעתי אותם במוניטור…אז לחצתי כשהם היו חזקים…

ב- 9:10, 2/1/2009 יצאה רומי במשקל של 3.306 ק”ג…

המיילדת ישר שמה לי אותה על הבטן….בטו לבטן…ואז לקחו אותה לניקוי, בדיקות והחזירו לי אותה להנקה ראשונה (לא משנה שלא יצא כלום….העיקר ה- bonding)…

סה”כ החוויה היתה לא פשוטה, אבל לא טראומטית…

הדבר שלא יכולתי בלעדיו בשעות שהייתי בבית החולים הוא בן הזוג…שהיה שם לאורך כל הדרך…הוא היה זה שלחצתי את היד שלו חזק חזק כשהצירים היו כאבים (במקום לצעוק) …הוא זה שעזר לי ללכת, לשבת, להתקלח…הוא זה שהיה שם כשהקאתי…שעזר לי להתאושש מהלידה..