סיפור הלידה של שירה

סיפור הלידה של שירה

נכתב על ידי דפנה מילון

הכל התחיל אי שם בסביבות אוקטובר 2007. תאריך ווסת אחרון היה ב 29/9/07 ומאז התחיל מסע שסופו יתואר להלן.
בדיקה ראשונה אצל רופא הנשים שלי ד”ר יעקב קורח נערכה בשבוע 8. אולי זו היתה התרגשות, אולי משהו אמיתי, אבל לחץ הדם שלי שהיה 150/85 בשעות הערב המאוחרות הדליק נורה אדומה אצל הרופא הטוב ולאחר שצפה בדופק וקבע את התל”מ ל 6/7/08 הוא גם היפנה אותי למרפאת מעקב הריון בסיכון גבוה באסותא ת”א. הגעתי לשם לראשונה ב 26/11/07 ופגשתי רופא, ד”ר ישראל הנדלר, שעד היום אני לא מאמינה שזה אמיתי: רגיש וקשוב ורציני ומקצועי ובן אדם מקסים ונוצר בינינו קליק. היא ליווה את ההריון שלי וביצע כל בדיקה, סקירה ודיקור וענה לכל פיפס שעלה במוחי בין אם במיילים ובין אם טלפונית. לא האמנתי שזה יכול להיות כך בפרט שגיליתי תוך כדי שהוא מנהל מיון יולדות בתה”ש, בו תיכננתי מלכתחילה ללדת, עובד בכמה מרפאות ומרכזים רפואיים ועוד מספיק להיות איש משפחה למופת.


נחזור אליי. חודש יוני הגיע, שבוע 38 הלך והתקרב ואני דאגתי יותר מכל יום הולדתו של בעלי שהיה ב 30/6, יומולדת עגול. החלטתי לארגן לו מסיבה בחוף הים, עם חבריו מפורום דייג בתפוז, עם בנות זוג ובעיקר הרבה שמחה וכייף. ב 30/6 הייתי אמורה להיות בשבוע 2 + 39 , היה זה יום שני בשבוע והחברים העדיפו לחגוג ביום חמישי. מכיוון שעדי נולדה בשבוע 5 + 39 חששתי הפעם שאם אחכה ליום חמישי בשבוע שלאחר יום ההולדת – אני כבר לא היה בין החוגגים, לכן הקדמנו לחמישי שלפני – ה 26/6. חגגנו והיה נהדר (שוב תודה לכל אחד ואחד מהמשתתפים והמארגן הראשי שעזר לי והיה בסוד הענין), בילינו בחוף תל ברוך מ 8 בערב עד 12 בלילה, עם עדי שגם נרדמה על הדשא ב 22:00. אני עמדתי על הרגליים רוב הזמן הייתי במיטבי ולא הרגשתי כלום ממה שעתיד להתרחש. חזרנו הביתה ב 00:30 והלכנו לישון ב 01:00. באותו יום בעבודה כבר התחילו ברבורים וכל אחד זורק: “נו מתי כבר תלדי?”, “את לא מגיעה ביום ראשון – תצאי לחופש קצת לפני”, היתה מי שכבר מיום רביעי היתה בטוחה שאני לא באה כי ילדתי וכולם נפרדים ומאחלים – אז כבר קצת התחלתי להאמין. סגרתי בחמישי גם כמה נושאים חשובים שבשבוע האחרון השגיחו עליי וסילקו כל הפרעה הכי קטנה – רק שאספיק את מה שהכי חשוב והעברתי מידע לראש הצוות שלי בדבר 3 נושאים שאני באמצע שלהם, אבל אני באה ביום ראשון להמשיך אותם כרגיל, רק שתהיה בתמונה כי כולם נפרדים אז אולי הם יודעים משהו שאני לא ושתדע שהכל מסודר וזה דברים ממש קטנים.


בחמישי ב 2 בלילה אני עושה סיבוב במיטה (די קשה כבר והאופציות הן צד ימין או שמאל או הגב), למרות הבטן הקטנה – יש שם איזה יצור שהוערך כ 3.5 קילו שבוע קודם לכן וגם כבר היתה פתיחה של 1.5 ס”מ ו 50% מחיקה. צירים פה ושם – לא משהו רציני. המאוורר דלוק ואני מרגישה שקריר לי ורטוב לי. חשבתי שברח לי פיפי (השלפוחית היתה רגישה ועצבנית כבר בשבועיים האחרונים). הערתי את בעלי ואמרתי לו שיש משהו רטוב במיטה – הוא הדליק את האור ואמר שזו ירידת מים (לפי הריח והכמות). צלצלנו להורים שלי שיגיעו.


מרוב ששכנעתי את כולם שזה לא התל”מ בכלל ואני לא אלד כ”כ מוקדם, אבא שלי לא הבין מה אני רוצה ממנו וחשב אולי נתקענו עם האוטו בדרך ממסיבת יום ההולדת. הם הגיעו תוך חצי שעה, אנחנו בינתיים התארגנו במהירות וארזנו עוד 5-6 פריטים אחרונים בתיק, התלבשנו והלכנו פרט לנזילות כל הזמן וכל פיפי לווה בעוד ירידת מים. היה רגוע. צלצלתי לרופא שלי והערתי אותו (סיכמנו את זה מראש, אבל הוא אמר שלא יגיע אלא ידבר איתם וידאג להכל מרחוק) הגענו לקבלה במיון יולדות ב 2:52. התחילו צירים פה ושם אבל לא משהו רציני. פגשתי אח בשם אמיר שהתבדח והיה אחלה וכייפי. הוא ניסה לא להאמין לירידת המים, אבל לא היתה לו ברירה, חיבר למוניטור, לקח בדיקות דם ובינתיים השאיר וריד פתוח. הזמן חולף. לחץ הדם שלי משתולל על 150/100 והצוות קצת נלחץ אבל אני מרגיעה אותם שהייתי במעקב כל ההריון ושולפת את כל המסמכים הרלוונטיים ותיעוד בדיקת הלחץ דם הביתיות שעשיתי כל יום בחודשיים האחרונים. הצירים מתחילים להגיע וכבר מסדרים על כל 3 דק’ וזה מתחיל קצת להציק. מחכים לבדיקת רופא שנערכת בסביבות 5 ונשלחים לחדר לידה עם פתיחה של 4 ס”מ ומחיקה 80%.


עושה חוקן, מתנקה ומסתדרת, הצירים מתגברים והולכת לטוש לעמוד איזה חצי שעה תחת הזרם הנעים. ב 6:30 אני נבדקת ויש פתיחה של 6 ס”מ. מציעים לי אפידורל ואני אומרת בקור רוח שזה ממש עוד לא נורא ומחשבת שלקח לי שעה וחצי להתקדם ב 2 ס”מ אז יש עוד מקסימום 4 שעות ללידה – אז באמת לא נורא. אני זוכרת שעוד בשלב הזה היתה מיילדת בשם קלרה ואומרת לה שנמשיך בלי. אני מתחילה להקיא ולח%$ן וב 6:50 ומבקשת מבעלי שיקרא למישהו כי בלידה של עדי ככה התחילו צירי הלחץ. בדיקה מעלה שאני בפתיחה של 8 ס”מ (זה היה אמור לקחת שעתיים!). הצירים מתחילים להציק ואני רוצה ללחוץ ואומרים לי שאסור כי עדיין אין מחיקה מלאה.


אני כבר מתלבטת לגבי אפידורל שהוצע לי שוב (!) אבל פוחדת ממנו מדיי ועומדת בסירובי (כעת זה ברור לי שיש לי שריטה רצינית וכושר סיבולת לכאב בלתי יאומן). הצירים מתחילים להיות כל דקה ואני מתחילה להרגיש שאני מתפוצצת. מקיאה עוד פעם וכל פעם באה מיילדת ואומרת שאני באותו מצב והיא הולכת ואחרי חצי דקה אני אומרת לבעלי שיקרא לה שוב כי אני לא מצליחה להבין מה קורה ויש לי צירי לחץ כנראה. כל הזמן הזה אני מחוברת למוניטור שמנתר את העובר והוא פתאום לא כ”כ קולט אותה. קוראים לרופא שמחבר מוניטור לקרקפת התינוקת וזה גם לא מצליח לתפוס דופק שלה (בדיעבד הסתבר שהוא לא עבד, לזרוק לפח!). הלחץ עולה.
אני לא כ”כ מרוכזת במה שהם אומרים כי יש לי עוד ציר ומבינה (אח”כ) שבעלי התחיל להיבהל מכל הענין הזה. הצוות שכולל מיילדת בשם תמי והרופא ומיילדת נוספת, אן שוהם, כבר לא עוזבים אותי. אני מתחננת שיעשו משהו כי כבר קשה לי נורא לא ללחוץ וכל ציר אני מנסה להוציא את הרצון ללחוץ לידיים וגופו של בעלי שבינתיים עומד במעמסה. הם מתחילים לבדוק ולהתארגן ומנסים לעשות לי סטריפינג כי התינוקת לא מצליחה לעבור את צוואר הרחם ואומרים לבעלי שהפירינאום שלי בעיקול כלפי מעלה ואמורים לי ללחוץ בציר ומנסים לעזור לי להעביר את התינוקת בתעלה. זה לא הולך בקלות והצירים קצרים מדיי וחזקים נורא ואני כבר די מותשת.


עוד לחיצה ועוד אחת ואומרים שהיא יוצאת ולא מצליח כ”כ. אני לוחצת בכל הכוח (ויש לי המון ממנו) ונעזרת בידיות של הידיים ובעלי מחזיק את הרגל ומיילדת אחת מחזיקה רגל נוספת ועוד אחת מנסה להעביר בתעלה, שופכת שם המון שמן ובסוף אומרת שתאלץ לחתוך כי היא רואה את הראש הפוך. הסתבר שהתינוקת נתקעה עם קודקוד הראש כי היא הפוכה בטן/גב. עוד לחיצה או שתיים ובשעה 8:10 שירה הגיחה לאויר העולם עם עוד איזה חצי דלי מים. אני והיא מבלות יחדיו איזה חצי שעה, השיליה יוצאת בלי שאני מרגישה, אן שוהם מבצעת איזה 5 תפרים בודדים, ממש בעדינות (מהקטע הזה הכי פחדתי, זריקות האלחוש המקומיות קצת מקפיצות אותי, אי אומרת אאוץ’ באיזה שתי נקודות תפירה. ממש נסבל). חיים חדשים במשקל 3.270 התחילו.
תודה לכל הצוות שליווה והיה ותמך ועזר – בהריון עצמו, במרפאת מעקב הריון בסיכון באסותא ת”א, במיון יולדות, במחלקה עצמה. תודה ענקית לד”ר ישראל הנדלר שאני ושירה בריאות ושלמות הודות לטיפולו המסור והמעקב האישי והצמוד לכל אורך הדרך.